רחמים אסיאו
אתחיל מהסוף.
1954 – ההורים שלי, רותי ושלמה ספורטה, מתחתנים, כמה חודשים לפני כן רחמים אסיאו נפטר. בהספד שכתבה חמדה היא מספרת שהיא יודעת עליו ועל תולדות משפחתו מעט מאוד. חמדה כותבת שרחמים היה "שתקן ומסוגר בעצמו" ולא סיפר את קורות חייו ולא את תולדות משפחתו. וחבל.
גם אימא שלי לא ידעה לספר לי הרבה עליו, היא רק אמרה שהוא היה "עסקן".
כשהתחלתי להתעניין בקורות המשפחה לא היה לי מושג קלוש מי הוא רחמים ומה עשה. לאט לאט התחלתי לגלות מסמכים, אזכורים בספרים וכתבות בעיתונות שמהם הצלחתי להרכיב את תולדות חייו ואת פועלו החינוכי והציבורי.
רחמים היה ציוני מבטן ומלידה ושאף להגשים בעצמו את הציונות, ולכן בשנת 1925 עזבו הוא ובני משפחתו את סופיה ועלו לארץ.
כשנה לפני שהמשפחה עלתה לארץ שלח רחמים את בנו משה, שהיה בן 16 בלבד, לארץ ישראל כדי ללמוד חקלאות במקווה ישראל וזאת כדי שיוכל להגשים את החזון הציוני של המשפחה כולה. משה, סבא שלי, עשה את כל הדרך לארץ לבדו. הוא יצא באונייה מנמל קונסטנצה שברומניה לנמל יפו ובארץ פגש את משפחתה של אימו, משפחת לוי, שהתגוררה הנראה ברחוב הס 11 בתל אביב.
כשרחמים הגיע לארץ הוא השתלב בקלות ובמהירות רבה בחיי הקהילה של יוצאי בולגריה בארץ והפך להיות דמות מפתח בקהילה. בקישורים שלהלן תוכלו לראות קטעי עיתונות המעידים על פעילותו הענפה של רחמים בארץ.
רחמים היה מנהיג ופעיל ציוני נלהב. העובדה שהיה איש אמיד אפשרה לו לרכוש אדמות, כך רכש ב-1931 קרקע במושבה מגדיאל שרק נוסדה. משה, בנו של רחמים שכאמור למד במקווה ישראל, נשלח למגדיאל לטעת פרדס על הקרקע שרכש רחמים.
רחמים אסיאו נפטר בשנת 1954 ונקבר בבית העלמין
במושב בית חנן.
מסלול חייו של רחמים היה מסלול חריג ובלתי רגיל. רחמים נולד בבולגריה ב-1874 ועלה לירושלים בערך בשנת 1890 עם הוריו כשהיה נער צעיר כבן 16, הוא למד לאחר מכן עשה "רילוקשיין" לבולגריה, ושנים אחר כך הקים משפחה בבולגריה וב-1925 עלה שוב לארץ והפעם עם אשתו וילדיו. רחמים היה למעשה דור שני לציונות: הוריו היו ציונים והוא הגיע איתם לירושלים בשנת 1890 והחל ללמוד בבית הספר "תורה ומלאכה" של חברת "כל ישראל חברים". הוא היה תלמיד מצטיין וכבר כשהיה בן 19 התמנה למורה בבית הספר. אגב, המשרה הזו הוצעה לאליעזר בן יהודה שסרב ללמד בבית הספר והעדיף להתמקד בחידוש השפה ובעיסוקים אחרים.
על אף שרחמים לא זכה למקום של כבוד בין מחיי השפה העברית בארץ ישראל, הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר בתחיית השפה העברית בראשית המאה העשרים: כמורה צעיר הוא היה מהראשונים שלימדו בשפה העברית ובין הראשונים שכתבו ספר ללימוד עברית. הספר שכתב, "שפת עבר", יצא לאור בשנת 1900 ובעקבות פרסומו של הספר בקהילות יהודיות מחוץ לישראל, נסע רחמים לבולגריה ללמד עברית. הוא נסע בשנת 1902 לקיוסטנדיל ואחרי שנתיים עבר לעיר רוסה (רוסצ'וק) ושם חי פעל כ-12 שנה (הדברים מפורטים בספר "יהודים ידועים בבולגריה" שכינס בנימין ארדיטי).
רחמים הפך במהירות רבת לדמות מפתח בקהילה היהודית ברוסה, הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני בהמבורג ב- 1909. הוא היה ראש ארגון "מכבי" בעיר וכן כתב מאמרים רבים בעיתונות היהודית המקומית, וכמו בית הוריו כך גם ביתו היה מקום כינוס ליהודים הציונים ברוסה ואחר כך גם בסופיה, מנהיגי הישוב היהודי שהגיעו לבולגריה התארחו בביתם של רחל ורחמים אסיאו.
ב-1916 עברה המשפחה לסופיה וחיה שם עד 1925, גם בסופיה היה רחמים דמות ציבורית מוכרת ומוערכת ושם הוא הקים את "הבנק הבולגרי-פלסטיני" שבאמצעותו הועברו כספים רבים לרכישת קרקעות בארץ ישראל, בין היתר לרכישת אדמות המושב בית חנן.
